[vc_row][vc_column width=”1/2″ el_class=”mamorial_col” css=”.vc_custom_1466797786659{background-color: #000000 !important;}”][vc_single_image source=”featured_image” img_size=”full” alignment=”right”][vc_custom_heading source=”post_title” font_container=”tag:h2|text_align:center”][vc_acf field_group=”225″ show_label=”yes” align=”center” field_from_225=”field_576d7e2aaebd8″][vc_acf field_group=”225″ show_label=”yes” align=”center” field_from_225=”field_576d7e57aebd9″][vc_acf field_group=”225″ show_label=”yes” align=”center” field_from_225=”field_576d7e7baebda”][/vc_column][vc_column width=”1/2″][vc_custom_heading source=”post_title” font_container=”tag:h2|font_size:2em|text_align:right|color:%23000000|line_height:3em” use_theme_fonts=”yes”][vc_column_text]איצה נולדה בבקשצ’בה שבהונגריה.

בת 17 נלקחה לאושוויץ ומאז נשאה בקרבה את הסבל.

לאחר שחרורה בתום המלחמה, מצטרפת לקבוצת הכשרה בבודפשט שם פוגשת ביוסי בעלה לעתיד.

שנת ציפיה לעליה באיטליה, שם הם נישאים ועולים בעלייה בלתי לגאלית באניה “חיים ארלוזורוב” שנתפסת ע”י הבריטים. מגיעה לקפריסין, שם במחנה המעבר נולד בנה דוד (קיצ’י).

סמוך למלחמת השחרור מגיעה עם משפחתה למעגן – היעד של קבוצת “עמל” שהתלכדה בקפריסין.

איצה עובדת בכל הענפים – כרם, מטבח, טיפול בילדים קטנים.

היא מגדלת את דוד ואת צביקי, יוצרת בית חם למשפחה, עוזרת לאחרים, אופה ותופרת.

לאחר הניתוח ברגלה, מתחילה לתפור כלי מטה ווילונות לכל בית מעגן.

היא נלחמת בסבל הרב ויכולה לו עד שהמחלה מחמירה וגוברת על רצונה העז.

איצה נפטרה בת 59 בהניחה משפחה רחבה עם נכדים.

הניחה את יוסי בעלה ואת דוד וצביקי בניה.[/vc_column_text][vc_text_separator title=”יהי זכרה ברוך” color=”black”][/vc_column][/vc_row]